אמנות פרימיטיבית מירית בן נון ציירת ישראלית
מירית בן נון: קוצר נשימה
'קוצר נשימה' הוא לא רק סימן של חולשה גופנית. 'קוצר נשימה' הוא מטאפורה למצב נפשי של תשוקה גדולה, שאינה יודעת שובעה: עוד ועוד, עד כדי גודש בלתי נסבל, בלי רגע של מנוחה. מצד שני, סוג העבודה שעושה מירית בן נון דורש אורך-רוח למכביר: מדובר בעבודה סיזיפית של סימון נקודות וקווקווים, ומילוי כל מילימטר ריק בכתם צבע זוהר. לפנינו, אם כך, פרדוקס, או סתירה לוגית. מלאכה סבלנית ועמלנית הנובעת מצורך דחוף לכסות ולמלא, לצפות ולעטר. מלאכת הציפוי של מירית בן נון מקבלת מעמד של טקס פולחן פרטי ומתמשך. זהו פולחן המעכל אל קרבו כל חפץ -- שימושי או מושלך -- זמין ויומיומי או נדיר ויוצא דופן -- הנכנע ומתמסר לפעולת הכיסוי. מירית בן נון אוספת פסולת מהרחוב -- גלילי קרטון של אריגים, מיני קרשים או פיסות עץ, צלחות ולוחות - ובונה להם הקשר חדש, תחביר משלה, שהיא לבדה אחראית לו. הצירוף החדש - סוג של קונסטרוקציה פיסולית -- עובר תהליך של איחוי באמצעות פעולת הציור. למעשה מירית מתייחסת לאובייקטים התלת-ממדיים שלה כאל מצע לציור, בעל רצף אחיד, גם אם יש בו מהמורות, עליות וירידות. החפצים הללו קוראים לה לצייר, להניח צבע, להניע מארג סבוך של דגמים מופשטים שלעיתים מוצא עצמו נע מסביב לקונטורים של דמות אנושית ולפעמים -- לא. במקרים כאלה נותרת רק הפעולה המונוטונית של הרצת הדגמים, סנטימטר אחר סנטימטר, עד לכיסויים המוחלט, עד לרגע קצר וחולף של הפוגה. לפני התחלה חדשה.
לצד איסוף חומרי הפסולת ומחזורם ל'פסלים מצוירים' מציעה מירית מפגש מפתיע בין החפצים המאוירים שלה לבין פיסול אפריקאי זול, חפצים עממיים או דברים המסווגים בתרבות התקנית כ'פרימיטיביסטיים'. הצירוף הזה מדגיש את ההבדל בין העשייה האינדיווידואלית של מירית לבין יצירה קולקטיבית המתנסחת לתוך קלישאות של תרבות. הפסל המגולף בעץ יוצר רגע של שקט בתוך ההמולה הדחוסה, צורה המתכנסת אל עצמה, ללא הדהודים וחזרות. זהו מפגש של זרות , המעיד על כך שאמנותה של מירית בן-נון אינה יכולה להיות מסווגת גם תחת הכותרת" אמנות אאוטסיידרית". מירית בן-נון היא אסכולה של אשה אחת, שדחוף לה והכרחי לה לעשות את מעשה האמנות שבו בחרה. לפיכך היא לא מייצרת "צורה", כמו פסלי העץ המגולפים, אלא היא מייצרת "דחיסות רגשית" קצרת נשימה, שערכיה הראשונים במעלה הם צבע, תנועה, יופי וגודש. שלא יחסר, ושלא יהיה מהול, ושלא יהיה דל לרגע אחד.
טלי תמיר
אוגוסט 2010
אמנות פרימיטיבית מירית בן נון ציירת ישראלית
מירית בן נון: קוצר נשימה
'קוצר נשימה' הוא לא רק סימן של חולשה גופנית. 'קוצר נשימה' הוא מטאפורה למצב נפשי של תשוקה גדולה, שאינה יודעת שובעה: עוד ועוד, עד כדי גודש בלתי נסבל, בלי רגע של מנוחה. מצד שני, סוג העבודה שעושה מירית בן נון דורש אורך-רוח למכביר: מדובר בעבודה סיזיפית של סימון נקודות וקווקווים, ומילוי כל מילימטר ריק בכתם צבע זוהר. לפנינו, אם כך, פרדוקס, או סתירה לוגית. מלאכה סבלנית ועמלנית הנובעת מצורך דחוף לכסות ולמלא, לצפות ולעטר. מלאכת הציפוי של מירית בן נון מקבלת מעמד של טקס פולחן פרטי ומתמשך. זהו פולחן המעכל אל קרבו כל חפץ -- שימושי או מושלך -- זמין ויומיומי או נדיר ויוצא דופן -- הנכנע ומתמסר לפעולת הכיסוי. מירית בן נון אוספת פסולת מהרחוב -- גלילי קרטון של אריגים, מיני קרשים או פיסות עץ, צלחות ולוחות - ובונה להם הקשר חדש, תחביר משלה, שהיא לבדה אחראית לו. הצירוף החדש - סוג של קונסטרוקציה פיסולית -- עובר תהליך של איחוי באמצעות פעולת הציור. למעשה מירית מתייחסת לאובייקטים התלת-ממדיים שלה כאל מצע לציור, בעל רצף אחיד, גם אם יש בו מהמורות, עליות וירידות. החפצים הללו קוראים לה לצייר, להניח צבע, להניע מארג סבוך של דגמים מופשטים שלעיתים מוצא עצמו נע מסביב לקונטורים של דמות אנושית ולפעמים -- לא. במקרים כאלה נותרת רק הפעולה המונוטונית של הרצת הדגמים, סנטימטר אחר סנטימטר, עד לכיסויים המוחלט, עד לרגע קצר וחולף של הפוגה. לפני התחלה חדשה.
לצד איסוף חומרי הפסולת ומחזורם ל'פסלים מצוירים' מציעה מירית מפגש מפתיע בין החפצים המאוירים שלה לבין פיסול אפריקאי זול, חפצים עממיים או דברים המסווגים בתרבות התקנית כ'פרימיטיביסטיים'. הצירוף הזה מדגיש את ההבדל בין העשייה האינדיווידואלית של מירית לבין יצירה קולקטיבית המתנסחת לתוך קלישאות של תרבות. הפסל המגולף בעץ יוצר רגע של שקט בתוך ההמולה הדחוסה, צורה המתכנסת אל עצמה, ללא הדהודים וחזרות. זהו מפגש של זרות , המעיד על כך שאמנותה של מירית בן-נון אינה יכולה להיות מסווגת גם תחת הכותרת" אמנות אאוטסיידרית". מירית בן-נון היא אסכולה של אשה אחת, שדחוף לה והכרחי לה לעשות את מעשה האמנות שבו בחרה. לפיכך היא לא מייצרת "צורה", כמו פסלי העץ המגולפים, אלא היא מייצרת "דחיסות רגשית" קצרת נשימה, שערכיה הראשונים במעלה הם צבע, תנועה, יופי וגודש. שלא יחסר, ושלא יהיה מהול, ושלא יהיה דל לרגע אחד.
טלי תמיר
אוגוסט 2010